פרולוג
בני ברק, יום העצמאות 1960 ."אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה
מדינת היהודים."
בחצר של בית ספר "רמז" על במה מאולתרת, מעוטרת בדגלים,
אניצ'קה עומדת, מזיעה ונרגשת, חנוקה בשמלה לבנה עם פרחים
קטנים בתכלת. הצווארון המעומלן לוחץ על צווארה, נעלי הלכה
השחורות לוחצות על בהונותיה ורקותיה הולמות בגלל השיער המתוח
בחוזקה, קלוע בשתי צמות שקשורות בסרטי משי תכולים. היא שומעת
את הרעד בקולה, את המבטא הרוסי הכבד ואת הצחקוקים והלעג
של הילדים בחצר. הלחיים שלה בוערות כמו אז, ברוסיה וגם בפולין,
כשהייתה מדקלמת לאורחים בבית, ואפילו בחגיגות בבית הספר של
טאניצ'קה אחותה הגדולה, את השירים שאימא שיננה לה. כמו למשל
את "הגברת עם הכלבלב" של צ'כוב. כשהייתה מגיעה ל"כלבלב
הקטן" היתה מתכופפת, ועם היד מדגימה את גודלו של הכלבלב,
מדגישה ומאריכה את ההברות, "ההה...קק..טןן". בסוף הייתה קדה את
הקידה היפה שאימא לימדה אותה, רגל אחת לאחור, ברכיים כפופות,
מרימה לצדדים את שולי השמלה ומכופפת את הראש. הקהל שלה
היה מוחא כפיים ואחר כך כל הדודות היו מנשקות וצובטות בלחי,
והלחיים שלה היו בוערות. היא לא מתה על הנשיקות והצביטות אבל
מחיאות הכפיים זה משהו אחר.
ופה, בישראל, היא כל כך השקיעה. בשליש הראשון של כיתה בית
הקפיצו אותה כיתה, ועכשיו בכיתה גימל, עוד לא היה מבחן שקיבלה
בו פחות מטוב מאוד. בדרך כלל מצוין.
כשתזמורת הילדים מתחילה לנגן את "התקווה" היא נמלטת אל
מאחורי הבמה, מוחה במהירות בגב כף היד את הדמעות, שלא
יכתימו חלילה את השמלה. היא מציצה אל הילדים בחצר. הם שם
במכנסיים קצרים, סנדלים וחולצות טריקו, צורחים "כל עוד בלבב
פנימה."
היא בודדה, זרה ושונה.
לס בריסאס קומפלקס בפלאיה בלנקה, העיירה הדרומית באי לנזרוטה 1
של האיים הקנריים, יום העצמאות 2011 . חמישים ואחת שנה אחרי
הטקס ההוא בשנה השנייה לעלייה לארץ, אני יושבת בפטיו של הווילה
ששכרתי בלס בריסאס. מאז שאמא נפטרה איש לא קרא לי אניצ'קה.
פה בפלאיה בלנקה שבלנזרוטה ושדות הלבה השחורים שלו אני
אניה או אנה, בארץ עברתו אותי לחנה, וגוני ושלי, הבנות של טניצ'קה
שעוברתה לתמי, מכנות אותי קושקוש. בסרבל לבן מרוח בכתמים
של צבע, יחפה ובתספורת קצרה ופרועה. אני בוהה בטביעות
האצבעות המפוחמות על כוס המרטיני שלי ועל גיליון הרישום הלבן.
עדות מרשיעה. אני עדיין בודדה, זרה ושונה. גיליונות רישום מקומטים
ומוכתמים בפחם מפוזרים סביב. אני מנסה לרשום את אניה, אניצ'קה
והבדידות. ברישום העצבות שלהן יפה, מלנכולית וקיטשית, במציאות
היא קשה ומכוערת.
משה דיין, חתול ענק, שחור ושתום עין שטיפס על עץ הבוגנוויליה
העמוס באשכולות כבדים של פרחים בוורוד פוקסיה מיילל משם
את הביקורת על הניסיונות הכושלים שלי. אני מעיפה לעברו כדור נייר
מקומט עם אניצ'קה ואניה. קרצייה, הפולנייה שירשתי מאמא והתנחלה
לי על איזו אונה במוח, מוחאת כפיים, "בראבו! הגוגן של פלאיה בלנקה."
אני חשה בחילה ולא יכולה להקיא, גם לא לדחוף אצבע, זאת סוג של
בחילה אחרת, שלא נעלמת עם אצבע בגרון. וקרצייה נאנחת, "נו שוין,
אמרתי לך שלא יעזור. ברחת לאילת, ברחת מאילת, ואחר כך הולנד
ואחריה לנזרוטה, אחרי האסון ברחת מלנזרוטה ושוב ברחת בחזרה
ללנזרוטה. לפעמים אני כבר לא יודעת איפה אני, יש לי סחרחורות
ודיסאוריינטציה. ועכשיו אחרי כמעט ארבע שנים, בווילה הקטנה שלך,
עם הגינה הפורחת, בקומפלקס החמוד עם בריכת השחייה, מיטות
השיזוף עם המזרונים הכחולים, השמשיות הירוקות, התיירים האדומים
והבר, טוב לך? ברוכים השבים לגן העדן של לנזרוטה! שדרך אגב, חה...
חה... מכונה 'אי השטן'. ומה עכשיו? לאן תמשיכי מפה? לסאמרא?" 2
1 לנזרוטה ) Lanzarote (. האי הצפוני של האיים הקנריים. מורכב מהרי געש
שהתפרצו פעמים רבות לפני מאות שנים וכיסו אותו בבזלת שחורה. משום
כך זכה לכינוי " Isla del diablo " )בספרדית: "אי השטן"(.
2 "אגדת סאמרא". האגדה מספרת על משרת של סוחר עשיר שראה בבגדד את
מלאך המוות מנופף לעברו בחרמש שלו. המשרת המבועת ביקש רשות
מבעליו ונמלט על סוסו לסאמרא. כשהסוחר העשיר שאל את מלאך המוות
מדוע הבהיל כל כך את המשרת המסור שלו, הוא ענה לו, "רק רציתי לשאול
אותו מה הוא עושה בבגדד, כי ביומני רשום שיש לי פגישה עמו השכם
בבוקר בסאמרא".
