אחדות הניגודים/ארז מירנץ
אחרי האסון התוודע השורד לדת והפך מאמין אדוק. הוא עבר להתגורר בעיירת גבול מושלגת בבקתתה של אשת קהילה זקנה שסעדה את הכוהנים המקומיים וגילה התעניינות הולכת וגוברת בסגפנות. כמי שהיה הדיוט מוחלט בענייני דת נתפס בהדרגה לזרמים קיצוניים. הוא התנזר מהנאות הגוף ככל שהיה ביכולתו ומספר הסייגים והסיגופים שהטיל על עצמו גדלו מיום ליום עד שאפילו הרחת סחורה טרייה שהגיעה לחנות המכולת היחידה נחשבה לחטא.
בשנתיים בהם שהה בעיירה מיעט לנהל שיחות והיה מתקשר עם סביבתו רק על ידי סימנים מוסכמים, וגם מהם ניסה להימנע ככל האפשר. הוא לא האזין למוזיקה וניסה לחנך עצמו להדק את הרסן על היצר ועל הרצון. למרות כל זאת עדיין הרגיש שמשהו מהותי חסר לו.
בדתיותו לא רצה להתמתן כי העריך רק אנשים החיים את האמת הפנימית שלהם עד הסוף, אבל כשעבר שוב ליד המכולת וספג את הריחות, הבין שאנשים החיים בתוך האקסטזה הדתית אינם סובלים כלל. הסיגופים עבורם הם בגדר התפרקות ובריחה מאושרת. השורד שקע בייאוש והבין שהדת לעולם לא תספק אותו.
כשחזר לעיר הגדולה, שכר לו חדר בשכונת עוני. שם ראה נדכאים נאבקים מידי יום בעול קיומם: חסרי בית ישנים על ספסלים, מקבצי נדבות איתם חלק את לחמו המועט, שם גם נאלץ לחזות פושעים שהיו שודדים לאור היום ובמלחמות כנופיות שקולות הירי בין הצדדים העירו אותו בלילות.
השורד נסע רק באוטובוסים הצפופים ביותר, כאב לו לראות ילדים מהלכים יחפים על מכסי ביוב בתנאי סניטציה רעועים. במשך שעות נהג להתבונן באנשים מקוננים, אז שמע רבים בשכונה מדברים בקנאה על חיי מותרות, על נוחות ועל כסף.
"עושר רק גרום לכם לעשות את ההיפך ממה שאתם מבקשים", אמר לכמה מהם שהתאספו יום אחד סביב שולחן פלסטיק בקרן הרחוב, "תכלית החיים היא דווקא לסבול, להתפתח באמצעות ייסורים, רק כך יכול האדם להגיע לגדולה אמיתית", אבל הם צחקו לו.
מאז שחזר ניסה את מזלו במיני כתות, החל מאלו העורכות טקסי פולחן כואבים ועד לקבוצות תרפיית דמעות. ארוחותיו היו מורכבות בעיקר מפרוסות לחם לבן בן יומיים לפחות, אותו פּוֹרֵר לחתיכות קטנות אותן הרטיב במים מעופשים כדי שלא ייזכר בטעם הלחם, ואף שאכל את התערובת נהג לעשות הפסקה ממושכת בין ביס לביס כדי להרגיש את הרעב המציק. כך המשיך, עד כמה שגופו אפשר לו, אך תחושת החוסר רק התעצמה.
כדי למלא את החלל הריק שבתוכו, הקדיש את לילותיו לכתיבת זכרונותיו: כתיבה ספרותית והגותית המציגה את עקרונותיו ותובנותיו. הוא כתב בשצף מהיר כל-כך עד שפרקי אצבעותיו הפכו אדומים והיה נרדם באי רצון, בשעות הבוקר המוקדמות, כשראשו שמוט על המכתבה.
ואז, נתון בשיכרון כתיבה מלאה ברגש ותוכחה, הבין שבגד בעקרונותיו. כי מה הכתיבה הייתה לו אם לא התפרקות? פליטת כל הרעל המנטלי על גבי פיסות נייר, כתיבה מתוך אדיקות על דברים מזעזעים. הגועל, האירועים המצמררים בשילוב עם ההיסטוריה העגומה, מתנקזים ביחד מבפנים לאצבע ומשם לנייר כדי ליצור דבר פיוטי ומעוצב להפליא. הסיפוק שחש בכל פעם שכתב והבדידות אליה ייחל הרחיקו אותו מהאמת שחיפש.
שוב הסתכל על כתביו המוגמרים, אבל עכשיו הרגיש רק כאדם סקרן המביט בצואתו צפה באסלה. הוא הפסיק לכתוב אפילו שידע שאין עיסוק אחר שימלא את שעותיו.
גם יצירת סבל נפשי לא היוותה בעיה של ממש עבורו, הוא הכיר וניצל כל חולשה ומנגנון בנפשו ושיחזר שוב ושוב את רגעיו הקשים ביותר כדי לאמלל עצמו ביתר שאת. הוא רק לא ידע שהפעלה חוזרת ונשנית על אותם מנגנונים מוציאה מהם את המטען הכואב וכתוצאה מכך הוא מתחזק.
השורד עדיין לא ידע שכל התהומות שבני האדם נמלטים מהן, תהומות הנפש האפלות והאיומות שעליהן לא מעיזים אפילו לדבר, הן המקום הטבעי עבורו.
לאט לאט הפך לפקעת המאיימת להתפוצץ. הוא מנע מעצמו בעקשנות כל סוג של התפרקות וכל סוג של שחרור גופני, מהנעלה ועד הנמוך שבהם. אוזניו התמלאו שעווה צהובה ואפו, בלכלוך שחור ומזוהם. הוא שלל מעצמו כל סוג של בכי, צרחה, פעילות מינית, מוזיקה, שיכרון, יצירה, ריצה מהירה והתמתחות. כך, למשל, היה נוהג לשכב לישון על הרצפה, וגם עליה לא ממש השתרע בנוחיות כי ידע ששחרור של אנזימים והפרשת קורטיזול היו כרוכים בכך. ההתמתחות בבוקר הייתה בעיניו סוג של אושר וניסיון של הגוף להכין את השרירים לקימה לקראת יום חדש. כל זה היה מגונה בעיניו.
כשתקפוהו ערב אחד חברי כנופיית רחוב בדרך חזרה משום מקום , התנגד קמעה אבל לא בהחלטיות מה שגרם להם להפליא בו את מכותיהם שוב ושוב. כשחזר הביתה לא חבש את הפצעים. הוא אמנם שקל לחטא את העור החשוף והמלוכלך ביוד או במשחה חריפה הגורמת כאב וצריבה בעור, אך לבסוף ויתר מתוך חשש כי מי שייצרב בחיטוי הם החיידקים. מיום ליום מצב גופו והלך התדרדר, הוא הפך מזוקן, מלוכלך חולה יותר.
יום אחד, כשכבר עמד להתפקע, עמד מול הראי בעצבות פסיבית שלא נותנת מנוח. לפתע הרגיש מעין תחושה לא ברורה. הוא ניסה להבין האם היה זה שאר-רוח או פרץ אדרנלין בלבד, אבל ברור היה לו כי היה שם משהו עוצמתי, נעלם, תחושת היעלמות טוטאלית מן העולם.
לפתע שחרר צרחה אדירה שהדהדה בכל הבניין. מיד חש מאוכזב מעצמו על שהתפרק כך.
לפני שהספיק להכות על חטא הגיעה שכנתו, זקנה חביבה ונעימה כבת שבעים, עמה היה מיודד ואף נהג לשוחח איתה כל פעם שנפגשו ליד תיבות הדואר. הזקנה מיהרה לדירתו לשמע הצרחה כי חששה שמחבלים מתקיפים את הבניין או שפרצה בו שריפה. הוא פתח לה את הדלת. היא נדהמה למראה אודם עיניו שאיימו לצאת מחוריהן, מגופו המתוח ולמראה פצעיו הלא חבושים, הדורשים עזרה ראשונה.
"איפה היית כל-כך הרבה זמן?" שאלה, והוא גמגם במבוכה, "מה קרה? ספר לי!", ביקשה לדעת כי תמיד הייתה מוכנה לעזור לבני אדם וגם ראתה מצוקות לא מעטות בחייה הארוכים.
"אני לא רוצה לבכות, ואם אני לא אבכה, זה יהרוג אותי!" אמר בקול רם, כאילו מבקש שלא לעלות לטונים גבוהים יותר, שמא לאחריהם תגיע רגיעה. אך הוא כבר הגיע לסיפו של המשבר והפיתוי שבפורקן עלה על תחושת ההשפלה והאכזבה. היא פקדה עליו לבכות ואף ניסתה לתמוך בגבו כשעמד להתמוטט, אך כובד משקלו היה מעל לכוחה והוא הפיל את שניהם לרצפה והתפרץ בבכי מר, שהרטיב את חולצתה. הוא אכן התפרק ולא ידע איך לקבל את זה, הדמעות ניגרו ללא הרף מעיניו, פותחות דלתות נסתרות בתוכו, הוא רצה להתנגד להן אבל הן המשיכו להתפרץ מתוכו ללא רחמים.
"תסתדר לבד?", שאלה הזקנה.
"כן", אמר בקול משתנק.
"אני מקווה, הרי אתה היחיד ששרד".
פתאום נזכר בחברי הכנופיה, הם לא הכו אותו כי היה מוזנח ובלוי, הם הם היכו אותו כי זכרו את האסון לו גרם, את מה שאין עליו כפרה.
ביום הולדתו הסתגר מלא אשמה בחדר הדחוס ששכר וניסה לשרוף מעט את ידיו. בהתחלה נרתע מאד בכל פעם שהמצית התקרבה בצורה מאיימת לידו אך לאט לאט התרגל, התחבר עם השריפה, עם ריח השיער השרוף והעשן שהעלה, עם הכוויה, עם הרגשת החום הנורא על העור החשוף. לפתע, התחלף החום בהרגשת קור צורב כאילו בניגוד לרצונו ודווקא כשכל-כך רצה לסבול מהחום. השורד הרגיש מרומה. הוא הרגיש רע כל-כך, אבל לא בגלל הכוויות, אלא בגלל הידיעה שחום קיצוני יהיה תמיד מלווה בתחושת קור ולהיפך וכך גם סבלו.
כשהבין זאת החליט לארגן את חייו מחדש ומצא עבודה כפקיד דואר במשרד עורכי דין גדול, הוא קנה בגדים חדשים ובאמצעות גילוח יומי ומקלחות אקראיות, הקפיד לשמור על ריח ומראה נעימים, פחות או יותר, כדי שיוכל להתמיד בעבודתו אשר תבטיח לו מנה סבירה של לחם לבן על-מנת שיוכל להמשיך. כלפי אנשי המשרד, גם לאלו שממש לא חיבב, שידר השורד רוגע ונינוחות. הוא זכה לאמפתיה ויחסי העבודה עם סביבתו היו נעימים, למרות שאף אחד מעמיתיו לא הכיר אותו באמת וגם לא ניכר היה שמישהו רצה בכך באמת.
מעכשיו ידאג השורד להתפרקויות קלות שעדיין יכללו מידה מסויימת של סבל ואלו יותירו לו תכלית מועטה בחייו העלובים, אפילו אם זה כרוך לעיתים בשמחה מאולצת. בימים אלו הוא מוצא עצמו מאונן מול סרטים פורנוגרפיים, אליהם מעולם לא נמשך, ובמיוחד מול כאלה שמגעילים אותו במיוחד. בזמן הצפייה הוא משתדל לפלוט את זרעו כמה שיותר מהר אבל מצד שני, להמשיך לראות את הסרט עד סופו עד שנדמה לו שהוא עצמו הופך לשפוכת זוהמה.
כתבי קלייסט, קפקא, אוקטב מיראבו ומופסאן עליהם התענג בצעירותו, משמשים לו כמפלט רק כשהוא לא יכול לסבול יותר את שגרת יומו, במהלכה הוא דואג להתערות בין שותפיו לעבודה ולהקשיב לכל שיחות החולין במשרד. אחר-כך נפגש עם יושבי הקרנות בתחנות הימורים עממיות, יושב איתם על שולחנות הפלסטיק ומקשיב לכל שיחותיהם. הוא יזכור את השיחות האלה עוד שנים רבות בה בשעה שהדוברים עצמם ישכחו כמעט מיד את שאמרו. הוא אוכל מאכלים מתובלים מאוד אך יורק את רובם לפני הבליעה, הארוחות התפלות מזינות את גופו במידה המינימלית הנחוצה. כשגופו מתמלא אדרנלין הוא פשוט מטיח את עצמו בקיר אבל דואג שלא לפגוע בראש, בגרון או במפרקת כי אלו הן רק התפרקויות שנועדו להבטיח את המשך תכלית חייו. את צרכיו הוא דואג לא לרוקן עד הסוף באופן שהשארית תהיה מטרידה אך לא תהרוס את מערכות גופו החיוניות. כך גיבש לעצמו אורח חיים אותו הוא משתדל שלא להגדיר.
מדי פעם עוד תוהה לעצמו: " האם דבקות במטרה שמאמינים בה ובהשגתה, עמידה באתגרים והגשמתם – האם הם לא סיפוק ואושר?!"
"לא, זה לא האושר!" הוא אומר לעצמו בצעקה פנימית, רק המילים גורמות להכל להישמע כפרדוקס: "אני לא נהנה לסבול!"