כל הלילה נשבה הרוח החמה, מכה ביריעות האוהל, מתנשמת ומתנשפת, מביאה אתה עוד ועוד גרגירי חול. אבל לא הרוח היא שהעירה אותי, גם לא חוסר השקט של העזים, דשדוש הרגליים והפעייה הרכה. אני שומעת את התנועה שלהן מחוץ לאוהל ויודעת שהוא שם, שהוא שוב מסתובב כל הלילה בחוץ.

אני לא יודעת מה הוא עושה שם, בלילות הסהרוריים האלו שלו. העמלנות הבלתי פוסקת, חסרת המנוחה, הזקן הארוך שלו שמתנפנף ברוח לכל הכיוונים, כאילו הפיח בו מישהו חיים, המבט הקודח בעיניו, מנסה לחמוק ממני.

ימים שלמים הוא מסתובב כממלא אחר הוראות נסתרות. ממלמל לעצמו, מעביר חפצים, קושר, פורם, מנפנף בידיו, מעביר מהאוהל החוצה, מטעין על החמור, פורק, שוב מטעין, ממיין, סופר, שוב ממיין את העזים, מעביר מצד לצד, מסמן, משחיז את הסכין הזאת שלו, ממלמל, מנפנף בידיו, אורז צרור חדש, פורם, שוב אורז.

אני לא זוכרת מתי בדיוק זה התחיל, לא כל כך שמתי לב. בהתחלה חשבתי שהוא יוצא אל העזים, ששנתו נודדת. אבל עכשיו זה ברור לי. אני צריכה לקחת את הילד ולהסתלק מפה. אסור לדחות את זה יותר. פשוט לארוז ולצאת.

אני לא דואגת, מי שנתן לי את הילד הזה גם יעזור לי לשמור עליו. אני מרגישה את השיגעון שנכנס בו. משהו רודף אותו, אני לא יודעת מה הוא מתכוון לעשות, למה הוא מסוגל, מה הוא הולך לעשות עם הסכין הזאת שלו, תוקע אותה בכל פעם במקום אחר, חושב שאני לא רואה. משחיז ומחביא, משחיז ומחביא. אני אחכה שיתרחק קצת, שילך, אעיר את הילד ונסתלק מפה. מה אנחנו כבר צריכים, קצת מים ולחם, אולי ניקח גם עז, שיהיה קצת חלב. לא, זה מסוכן. הוא ירגיש. הוא יחשוד.

אני מחבקת את הילד שישן פה לצדי. משקעת את אפי בין הצוואר לכתף, במקום העדין והמתוק הזה. נושמת אותו. את ריחו. את חום גופו. הילד הנִסי שלי, הפלאי. אני מקשיבה לנשימות שלו. הן כל כך שקטות שבקושי אפשר לשמוע אותן. אני מקרבת את אוזני אל פיו, אל אפו, מנסה להרגיש את הבל נשימתו המתוק.

לא פלא שהוא מעורר את קנאתו. ההבעה המלאכית הזו, הריסים הארוכים והפה המתוק, המכווץ, כמו של תינוק, כמו אחרי שהיה יונק, זו בדיוק ההבעה שהייתה לו כשהיה נרדם בחיקי שבֵע. קשה להאמין אבל חלפו כבר שלוש עשרה שנים מאז, ואותה הבעה מלאכית לא נעלמה. היא רק הולכת ומתחזקת, נהיית ברורה מיום ליום, ולא רק בשנתו, אלא גם כשהוא ער. ההתבוננות השקטה שלו, העדינות, העיניים האלה שנראות כמו שתי בארות עמוקות מלאות מים חיים.

אין ספק שהוא יודע. ואם לא יודע, מרגיש. אין ספק שהחשד והקנאה מכרסמים בלבו כמו להקה של עכברושים.

היו זמנים, בהתחלה, שעוד האמנת בנס הזה שקרה לנו. במתנה הזו שקיבלנו. אבל עכשיו אני לא יודעת מה משגע אותך יותר. החשד שלך בי או החשד שלך בו, באלוהים שלך, על כך שבגד בך, שרימה אותך. מתי הפך החסד לחשד, לקנאה?

בהתחלה היית מאושר. הייתה בך שמחה, אהבה אפילו. אליי, אל הילד. היית מתבונן בו שעות, מניח את אצבעותיך על פיו, מאיר את פניך לקראתו, אפילו אל העזים הייתה בך אהבה. היית מלטף אותן ברכות, לוחש להן מילים. לפעמים אפילו שר.

מתי התגנב החשד ללבך? איך הוא זחל לשם בלי שהרגשתי?

ניסיתי להגיד לך שחסד הוא לגדל את הילד הפלאי הזה, אבל לא, זה לא הועיל, דבר לא הועיל. תחושת הבגידה, לא שלי אפילו אלא שלו, של האלוהים שלך, לא הרפתה ממך. החשד שאלוהים בגד בך העביר אותך על דעתך.

איך, איך הפך החסד האלוהי הזה למשא של קנאה, של שנאה, של טרוף?

אני יודעת. הוא ייקח לי אותו. הוא יקריב אותו לאלוהיו, אותו אלוהים מטורף וקנאי שהוא ברא במוחו הקודח. איך לא ראיתי את זה. איך לא הבנתי קודם. אני חייבת להעיר אותו. עכשיו, אנחנו חייבים לברוח. לא די לו בילד ששלח למות במדבר. גם בה הוא חשד?

לא! הפעם זה לא יקרה!

אני משקעת שוב את אפי בצווארו. לא מסוגלת להעיר אותו. אני רוצה לשכב פה ולחבק אותו עד שיתעורר. שירים את הריסים הארוכים שלו ויביט בי. בפליאה, בתום, באותו מבט שכשאני נזכרת בו עולות דמעות בעיניי, כאילו הייתי האישה הראשונה עלי אדמות. אני, הזקנה, שכבר מזמן שכחתי אהבה מהי, שספק אם אי פעם ידעתי.

אני אפילו לא זוכרת מה באמת היה שם, במדבר. אני זוכרת את השקט. את האור. ריח המים בבאר. אוושת הדקלים ברוח החמה. אני זוכרת שפתאום הם עמדו לידי בלי שראיתי אותם מתקרבים.

אני זוכרת שהצעתי להם מים, שהם לקחו את הכלי מידיי. אני זוכרת את האור הלבן, המסמא, ואת ההרגשה שמעולם לא הרגשתי כמותה. רק את המבט אני זוכרת, את התום. האהבה. לא שאלתי כלום, הכול היה ברור. ידוע. כתוב מראש. והכול נשכח ממני כמו חלום, כמו הזיה.

ואחר כך ההרגשה שמשהו נובט בי. אפילו לא ידעתי, לא עלה בדעתי, הרגשתי את זה נובט לי בלב, אפילו לא בבטן. רק אחר כך הרגשתי אותו בבטן, את הילד ששוכב פה בזרועותיי. שקט ובטוח לחלוטין.

קום ילדי, קום, בוא. אנחנו צריכים לצאת. מסע ארוך מחכה לנו. בוא, מתוקי, נשמת אפי, בבת עיני.

לבי לא נותן לי להעיר אותו, לגזול ממנו את רגעי התום האחרונים. אני אתן לו לישון עוד כמה דקות. אקום לארגן לנו קצת אוכל לדרך. אגיד לו שאני לוקחת אותו אתי לבאר, ומשם נברח.

אור קלוש מסתנן פנימה אל האוהל. בחוץ כבר מתחיל להאיר. אני מנסה להקשיב אבל אין קול. שקט מוחלט. אני חייבת למהר. אולי כבר מאוחר מדי. אסור שידע. אסור שיחשוד. אני קמה. אוספת כמה בגדים. קצת אוכל. אורזת בצרור. לחם. אורז. ידיי רועדות. אני בקושי מצליחה לנשום.

הבזק פתאומי של אור. הוא נכנס. ראשו בפתח. עיניו הבוערות מחפשות, עדיין לא התרגלו לחשיכה. זקנו ושערותיו מתנפנפים לכל עבר. אני מנצלת את הזמן שלוקח לו להתרגל לחשיכה ונשכבת על הילד. הוא קולט את התנועה ומתקרב אליי.

הוא תופס בי ומעיף אותי. אין קול. דממה. איש לא צועק. כאילו נוכחותו של הילד הישן גורמת לנו לשמור על השקט, שלא להעיר אותו.

הוא מתכופף להרים את הילד. אני מזנקת אל רגלו ותופסת אותה. "לא! אתה לא תיקח אותו!" אני שומעת צעקה.

הוא מנער אותי ממנו בכוח לא אנושי. הוא לא עונה, לא שומע אותי. הוא בעולם אחר. שומע קולות אחרים. הוא מטיל את הילד על שכמו כאילו היה צרור סמרטוטים ויוצא החוצה.

אני רצה אחריהם. הילד פוקח עיניים ומסתכל בי בתימהון. הוא מחבק את אביו בזרועותיו הקטנות ומניח את לחיו על כתפו.

 

*מתוך הספר "יותר מדי אור", הוצאת פרדס (2016), בעריכת אלאונורה לב.