הוא עמד והביט דרך החלון. מבטו חלף באיטיות על שולחנות הקפה שבחוץ, טורי המכוניות ומשאבות הדלק, עד שנעצר בכביש המהיר, התעכב על המכוניות החולפות, ואז חזר באיטיות פנימה.

זה היה אחד מאותם בתי קפה - תחנות דלק - חנויות נוחות - שאפשר למצוא לצידם של כבישים מהירים. לאורך הכביש הזה היו רק שתי תחנות כאלה, אחת בכל כיוון, אבל הוא לא עצר בגלל הידיעה שזו התחנה האחרונה בדרכו דרומה. הוא עצר כי הרגיש צורך להשתהות. המהירות שהכביש כפה עליו גרמה לו לאי נוחות. הוא מצא את עצמו דוהר במהירות בין המכוניות, חומק מהתנשפותן של משאיות ענק ונחרד מקולה של הקריינית בתשדירי השרות של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

הוא לא מיהר לשום מקום, הוא רצה להתנהל באיטיות כמי שיצא למסע וכל זמנו בידו. היה לו הרבה זמן והוא ממילא לא ידע מה לעשות איתו. למהר הייתה אפשרות גרועה. הוא כבר ידע שהוא יכול להגיע לקצה הארץ בשעות ספורות בלבד וניסה למנוע את זה.

עכשיו חשב שאולי הייתה זו טעות לעלות על הכביש המהיר. כשיצא מהבית קיווה להרגיש כמי שמטייל בארץ זרה, כתייר.

הכביש היה חדש, ועל אף שכבר נסע בו מספר פעמים, עדיין לא היה מוכר לו. משני צדיו נפרשו עצי זית, פרחי בר ושיחים בידיו של אדריכל נוף מיומן. הם היו מסודרים באופן שמדמה אקראיות, מנסים לחקות נוף ים תיכוני, כמו ביוון, או באיטליה או בספרד. לאורך הכביש הזה לא התגבבו גני אירועים, שלטים, מוסכים, דודי שמש, כפרים ערביים פעורי חלונות או ברושים מאובקים כמו בדרכים האחרות, אותן כבר הכיר בעל פה.

מבטו שוטט בתוך החנות, מחפש דבר מה להיאחז בו, חולף מעל שקי פחמים, גזיות, וישרים, שישיות מים מינרלים, מגשי בורקס, שמשיות, מתקני ברביקיו, אוהלים מתקפלים, מזרונים מתנפחים, ספרים, ערכות להחלפת גלגל, חיתולים חד פעמיים, חטיפי שוקולד, בקבוקי שתייה צבעוניים. הספרים. הם היו מסודרים בערמות. בראש כל ערמה הייתה מדבקה אדומה עגולה ועליה מספר. משהו, בערב רב הזה של המוצרים, או אולי משהו אחר, שהתרחש קודם לכן, יום קודם, או שבוע קודם, או אי שם בעבר, גרם לו לתחושת בחילה וסחרחורת אבל הוא לא רצה לשבת. הוא לא רצה להיכנע לחולשה.

הוא המשיך לעמוד ולבהות במוצרים, מבטו מתמקד ומתערפל חליפות. הוא ניסה להתמקד בכותרות הספרים, אפילו הצליח לקרוא כמה מהן. הוא הרגיש שחייב להיות קשר כלשהו בין המוצרים והוא חייב למצוא אותו, לגלות את החוט הסמוי המחבר ביניהם. זה הפך לפתע להיות דחוף. הכרחי. האקראיות הייתה בלתי נסבלת.

בראש הערמה היה מונח ספרו של סופר ידוע ששכל את בנו במלחמה, והמספר 29.99 מוטבע עליו בתוך עיגול אדום. מתחתיו עמדו מתקני ברביקיו פשוטים מאלומיניום ולצידם שקי פחמים. הוא ניסה לחבר את החפצים, או לפחות למצוא להם מכנה משותף. הוא ניסה להיזכר מה עשה כשהיה בן 29, איפה חי, או עם מי. ההתמקדות עזרה לו להתעלם מהבחילה ואפילו עוררה בו חדוות משחק ישנה. אידיוט, זה מחיר, זה לא גיל, אמר לעצמו, וחזר לנסות ולחבר בין המוצרים השונים. פחמים – אש. ברביקיו – מזבח. קינה של אב על מות בנו שנהרג במלחמה – ברור. הוא התפלא איך לא הבחין בזה מיד, הסיפור הידוע - העקדה.

זה היה קל, ממש קלי קלות, הוא שאל את עצמו אם האנשים שמסדרים את המוצרים גם חושבים על הדברים האלה, או שאולי הסיפור טמון עמוק כל כך בתוכם שזה קורה באופן ספונטני וללא מחשבה. הבחילה נעלמה כמעט לחלוטין.

הכול נראה לו פתאום בר-חיבור. יש סדר בסיבות ובמסובבים, צריך רק למצוא אותו. הוא רצה לחבר עוד חפצים, ליצור מארג שלם של חפצים, יריעה שלתוכה יוכל להכניס את כל החפצים שבחנות. עכשיו הרשה לעצמו להתיישב.

שוב עבר בעיניו על המוצרים, לאט לאט, מנסה להפשיט אותם ממשמעותם היומיומית ולגלות את משמעותם האמיתית, החבויה.

עיניו התעכבו על צנצנות הזיתים שעל המדפים, קופסאות המלפפונים החמוצים והסרדינים. הוא נזכר בנסיעה שלו לנאפולי, באור הפנסים של סירות הדייגים שהתנדנדו כמו גחליליות כל הלילה במפרץ, מחכות ללהקות האנשובי.

הזמן זרם אז אחרת, חשב. הזמן זרם בתוכי ומחוצה לי בו-זמנית, אני עצמי הייתי בתוך הזרם, כמו דגיג בלהקה. עכשיו אני מחוץ לזמן. קברים, כן, קברים. קברי אחים. שורות שורות. כל הזיתים והסרדינים והמלפפונים המתים ששוכבים מסודרים בקופסאות על המדפים. זה לא ייתכן, זה בית קברות שלם, איך הם לא רואים את זה, איך הם מעיזים לסדר כך את המוצרים, כמו שמסדרים בתי קברות. מי ירצה לקנות את זה. מי יכול בכלל לאכול את זה. לא, זה אני, זה אצלי, זה בתוכי. לא ייתכן שהמוות באמת נמצא בכל מקום אליו אני מסתכל.

הבחילה חזרה. הוא קם להזמין כוס קפה, לא, זה לא משחק טוב, חשב, אני צריך להפסיק עם זה, אני צריך להפסיק לחשוב, אבל כבר היה מאוחר מדי. מלבני העוגות הלבנבנות בוויטרינה שלצד הקופה שוב העלו בדעתו מראה של בית קברות. למרות הבחילה הזמין קפה ועוגה, חשב שאולי זה ייטיב איתו, לאכול משהו, נזכר שלא אכל כלום מהבוקר, פשוט נכנס לאוטו ונסע. הוא רצה להרגיש משהו מוצק בבטנו, בתי קברות צבאיים, חשב, מעניין שהם הרבה יותר מסודרים מבתי קברות אזרחיים, השיחים תמיד גזומים למשעי, השבילים נקיים, הבחור בדלפק שאל אותו לשמו, אפילו עלה שנשר אי אפשר למצוא שם, הוא בהה בו רגע בחוסר הבנה ואז הסתכל על התג שעל חולצתו וקרא:

"נועם."

"איזה יופי, גם לי קוראים נועם, אתה יכול לחזור לשולחן, ייקראו לך כשהקפה יהיה מוכן."

 

*מתוך הספר "יותר מדי אור", הוצאת פרדס (2016), בעריכת אלאונורה לב.