אבי יושב.
על כורסה נוחה מאוד יושב.
ואני באה ומתיישבת על ברכיו.
"נו מוייש'לה," אני אומרת, "מה נאכל לארוחת ערב?"
אבי מגחך. ברכות הוא מסיט את שערי מעיניי ומנשק אותי במצחי.
"מה בא לך?", הוא שואל בקול מלא חיבה.
"היום נהיה רוחניים ומוסריים," אני אומרת בקול מהורהר, "נאכל ירקות ושקדים."
"פּוּפ," אבי מעוות את פניו בסלידה ודוחף אותי לקום מברכיו, "ירקות ושקדים לארוחת ערב?!" הוא תוקע בי מבט נִבְחָל.
"מה רע בירקות ושקדים?" אני אומרת.
"שום רע," אבי אומר, "אבל זאת לא ארוחת ערב."
"למה?" אני אומרת. "כשהייתי בת שש עשרה הייתי טבעונית, אתה זוכר? זה היה נעים, זה היה מנקה, הגוף נפטר מרעלים. ימים שלמים צמתי אז," אני נזכרת בערגה.
"משוגעת," הוא אומר.
אני מוסיפה מלים להגנת הטבעונות, להגנת הצומות, להגנת ההתנקות מרעלים.
"כן, כן, כבר שמענו עלייך," הוא אומר בזלזול.
אני הולכת לחדר האמבטיה לבכות. הוא בא אחריי ומבקש את סליחתי.
"זה כמו בימים ההם," אני אומרת בעיניים דומעות. "אתה מתנהג איתי כמו אז."
"נכון, את צודקת," אבי אומר. "לכן ביקשתי סליחה," הוא מוסיף.
"לא תעשה את זה שוב?", אני שואלת.
"אני אשתדל," אבי עונה.
כף ידו השחומה שלוחה אלי. כף ידו היא כף היד האחת והיחידה בעולם כולו השלוחה אלי. אני מניחה עליה את כפי הצחורה ברפיון. כף ידו השחומה אוחזת בכף ידי הצחורה בכוח. הוא מושך אותי אליו. אנחנו מתחבקים. "נו, סלחת כבר לזקן שלך?", הוא אומר כשהוא מאמץ אותי אל לבו. שדיי נלחצים אל חזהו. אני חשה את האיבר הרך נלחץ אל שיפולי בטני.
אנחנו מתנשקים.
פתיחת הרומן "הרחק מהיעדרו", מאת שז, הוצאת עם עובד
