סיפור שני 

מחפשת את אירי 

(גורה כותבת)

אירי כבר שכבה כמה שעות טובות על המיטה ללא כל תזוזה, כשלפתע יד נעלמה ענקית אחזה בבד כותונת הלילה המהוהה שלבשה והרימה אותה מן המיטה תלויה. ידיה ורגליה שמוטות. ראשה שמוט. שדיה שמוטים יוצאים מצדי הכותונת שאת שרווליה הארוכים גזרה ביום קיץ חם. היד הנעלמה משכה אותה דרך התקרה. אירי ניסתה לצרוח, אך יד ענקית שנייה סתמה את פיה בעדינות וקול היסוי נשמע. עיניה היו עצומות בחוזקה, ולרגע קט שבו פקחה אותן יכלה לראות איך תקרת ביתה נסגרת ואיך היא ממשיכה להילקח דרומה ומזרחה. היא חזרה לעצום את עיניה, לא מעִזה להזיז שום חלק מגופה.

כעשר דקות אחר כך היא הונחה על גג ברחוב הוברמן שליד היכל התרבות. מוזיקה עצומה וקולות של אנשים היו שם במלוא עוצמתם.

במשך כל זמן ה"תעופה" והרבה יותר מזה, מיד כששמעה את קולות האנשים, ראשה קדח מדאגה בנוגע להופעתה. איך תיראה כך ברבים. אפילו תחתונים אין לה. ולא חזייה. היד הניחה אותה בעדינות על מזרן שהיה על הגג שעליו הייתה כרית ענקית ורכה. היא כיווצה את עצמה לידי כדור ולא העזה ולו לרגע לפקוח אף לא אחת מעיניה שמא תראה שמביטים בגופה הנלעג. כך חשבה. לרגע קט פקחה עין ודחקה עצמה עמוק, מתכסה בחלק מהמזרן ובכרית. בחורה ענוגה שריח חתולים עלה ממנה התיישבה עליה מבלי משים, אוחזת בידה כוס פלסטיק עם יין ובשנייה תיק קטן וסיגריה.

"אאוץ'", קראה אירי. "את מוכנה בבקשה לזוז קצת?". האישה הצעירה והחיוורת הייתה מופתעת. אירי יכלה לראות את הדרקון הגדול שהיה מקועקע על השוק השמאלית שלה.

"מה זה?", היא הביטה בה ושאלה, מופתעת כאילו חלום חדר לה לתוך חלום שחלמה. היא הרימה את קצה המזרן, פניה של אירי ניבטו אליה.

"מה את עושה כאן?", היא שאלה את אירי.

"לפני שאענה לך אני מבקשת שתעני לי על שתיים-שלוש שאלות, בסדר? את מוכנה?". האישה הצעירה לא הגיבה, ואירי שאלה:

"תגידי, איפה אנחנו?".

"ברחוב הוברמן 8, ליד הבימה", ענתה האישה ברצינות.

"אויש, זה בדיוק המקום שרציתי להגיע אליו", אירי מלמלה לעצמה. היא הביטה בבחורה.

"נעים מאוד, שמי אירי", הגישה אירי לאישה את ידה, מסתירה זרועותיה מתחת למזרן ולכרית.

האישה הגישה לה את ידה. "אני טניה", היא הביטה באירי. אירי ראתה איך עיניה מתגלגלות בחוריהן ובבום היא נפלה אחורנית ונשכבה בלי לזוז. אירי חזרה כמה שיותר למחבואה מתחת למזרן. קולות גניחותיה של טניה נשמעו. היא הקיאה שלולית ענקית ממש קרוב לרגליה של אירי, שאם חשבה שהיא עומדת למות, עכשיו הייתה משוכנעת בכך. ריח הקיא הרג אותה. הווליום של המוזיקה היה עצום והמוזיקה הייתה מצוינת. (וואו איך הייתי רוקדת עכשיו) הגיחה לה מחשבה בתוך הדאגות. אלמלא הקיא הייתה לוקחת את הזמן, אך לא יכלה לשאת את הריח. מה גם שהאישה הצעירה הקיאה עוד פעמיים. המזרן היה רחוק חמישה מטרים מפאתי אזור הריקודים. אותו מזרן (אחד משניים) הונח מתחת למין פיר שבגינו נוצר סוג של מחבוא. בחור ובחורה ישבו בחלקו העליון. הם קלטו את ההקאות, אך היו שקועים בעצמם ולא שמו כל כך לב. על המעקות של הגג הענקי נשענו לא מעט אנשים שרויים בענייניהם. אירי הניחה את המזרן שהיה מעט עבה אך לא כבד על כתפיה החשופות. היא הייתה מוטרדת מאוד מכך שזרועותיה חשופות. את חוסר החזייה היא כיסתה בקצוות המזרן. אט אט החלה זוחלת ומתרחקת מטניה ומהשלולית הבלתי נסבלת. היא ניסתה לראות היכן נמצאת הכניסה לדירה, ואיך זה נראה ואם היא יכולה לקוות לעזרה מכיוון כלשהו. בצלע עמוד הפיר המשיכה בזחילה 90 מעלות ימינה, לא מביטה אחורנית, זוחלת חרישית, אבנים קטנות ואבק וסיגריות נדבקים לגופה בעת הזחילה. האבנים הקטנות נשארות ומטרידות אותה. גרגירי חול משייפים את בִּרכיה. היא בוכה בתוך עצמה בלי קול. זוחלת עוד אחורנית, מרגישה שרגליה הנה נוגעות בקצה. הקצה היה רך. "אוחחח" נשמעת גניחה. היא לא רוצה להביט אחורנית. מרגישה ידיים נשלחות למותניה ומלטפות אותם. את האגן. כפות הידיים חמות ונעימות למגע, הן יורדות לעכוזה. המוזיקה מרחוק יפה, מפתה. "אוחח איזה גוף", לוחש הקול הגברי. קול תזוזת הגוף נשמע. איברו מתחכך בה. אירי מסדרת לה את הכרית, מניחה את בית החזה לנוח. אירי צועקת צעקה מחרישת אוזניים. האיבר הקשה חודר לפי הטבעת שלה באחת. ללא כל התרעה. חזק. כואב. קפוא. "לאאאא". אירי מעזה לצרוח שוב. תנועת האגן הגברית לא פוסקת. אירי בוכה מכאב. הוא יוצא גונח ומדביק על גבה את זרעו, נשען לאחור. אירי מתכסה שוב ומסתתרת. פיה פעור כדי חצי מיכולת הפעירה. קפוא. לא זז. עיניה פקוחות לרווחה. היא שומעת קולות מלמעלה קוראים שמות. ונרדמה.

 

כעבור שעתיים האיר היום. אירי עוד ישנה כשיד תופפה על כתפה. היא פקחה את עיניה ומולה עומד בחור ארוך ורזה מחייך מאוזן לאוזן. "אני חושב שכדאי שכבר תלכי", הוא אמר לה ממשיך לחייך. היא הביטה בו לא מסוגלת להגיב. בכלל לקחו לה כמה שניות להבין איפה היא נמצאת. זיכרון השעות האחרונות הִכּה בה. היא שמעה שהוא מדבר, אבל לא יצא קול מגרונה. היא התקפלה בתוך הכרית. "אני אזוז, אבל אני מבקש ממך לקחת את עצמך מכאן מהר ככל האפשר", הוא אמר והמשיך לחייך. אירי ניסתה לחייך אליו בחזרה, אך שרירי פניה לא זזו. את העיניים בקושי יכלה לחייך. הבחור זז ממנה. ברגע שהלך היא הסירה את הציפית של הכרית הגדולה. עם שיניה קרעה בחוזקה שני פתחים לידיים בצדדים ואחד לראש למעלה, שהיה קצת קטן, ובכל זאת הצליחה להשחיל ראשה פנימה. זה כאב. טיפות דם היו על הכרית ליד פתח הראש. היא נצמדה במהירות לקיר ונעה לאורכו עד שראתה דלת ברזל קבועה בקיר מולה. היא רצה מהר לעבר הדלת, מביטה לצדדים, בודקת שלא רואים אותה. הגג היה ריק כמעט לגמרי מאנשים. היא ראתה שדי רחוק שוכבים כמה אנשים, אולי ישנים. היא לא יכלה לראות את פתח הדירה. לקחו לה כמה דקות לפתוח את דלת הברזל הכבדה והחלודה. היא לא הייתה נעולה, אבל הסוגר היה חלוד ויבש. הדלת נפתחה לבסוף והיא עברה דרכה. היא לא יכלה לראות כמעט כלום, את הדלת היא סגרה מאחוריה כמעט לגמרי, רק חריץ צר מאוד נותר. היא ראתה תחילתן של מדרגות בחלל הצר. היא חשבה לעצמה שבהוברמן 8 אין בתי דירות גבוהי קומה, ואי לכך, שיערה, לא תצטרך לרדת הרבה קומות. היא החלה יורדת למטה. בתחילה מגששת רגלה קדימה. בודקת את גובה המדרגה שמתחת. ממשיכה לרדת עוד ארבע מדרגות. המעקה מסתובב והיא איתו ממשיכה לרדת. כך ירדה שלוש קומות ולא יכלה לראות שבתחתיתן מדרגה גבוהה. היא שלחה את רגלה, שלא נגעה בשום רצפה, רק גופה החליק, ונפלה, מנסה לבלום עם ידה. פרק היד התעקם וגם הקרסול. הצוואר נחבט. היא נפלה על הצד. הרצפה הייתה מלאה חול. היא בכתה אבל קמה, הדלת למטה הייתה חלודה גם. כוחה כמעט אזל לחלוטין מגופה כשלא הצליחה לפתוח את הדלת. היא המשיכה לבכות. היא הסתובבה שם בתחתית המדרגה דופקת על הקירות, מנקה את ברכיה מהחול והאבנים הקטנות. הרוכסן של הכרית נתקע לה בברך ופצע אותה. היא התחילה לעלות חזרה במדרגות בריצה, כמעט משלימה עם זה שתיאלץ לעבור בדירה ההיא כדי לצאת, אך חוזרת בה ויורדת. ואז משנה דעתה ושוב עולה. ושוב יורדת.

היא התיישבה על הרצפה. מתבוננת בדלת. מתבוננת בקרסולה הימני, שנראה לה נפוח מזה של רגל שמאל. הוא כאב והיא אחזה בו. ייבבה שוב. היא התרוממה. עוזרת לעצמה לפסוע שוב לדלת כמה פסיעות קטנות החלה למשש לאט את הדלת. ממששת את הדפנות. מחפשת סוגר. מוצאת אותו. מרימה אותו אט אט הוא עולה. היא לוקחת כמה צעדים אחורנית כדי לתת בעיטה הגונה בדלת. מתכוננת. בועטת. רגלה כמעט עפה. הדלת נפתחה בקלות. עיניה התכווצו מול קרני השמש החודרות, מולה שביל, היא ממשיכה לצעוד עליו לכיוון הכביש. הקרסול כואב והיא בקושי יכולה לדרוך עליו. היא קופצת על רגלה השמאלית, אך הכאב בקרסול הימני מתעצם מהדף הקפיצות. הצוואר כואב לה וגם האמה. היא רואה שבעוד כמה צעדים היא תגיע לרחוב. באור היא רואה שהציפית של הכרית היא בתכלת ושהיא מטונפת. בתוך הבוקר גל חזק של ריח עלה מגופה ומכסותה. היא ירדה מטה ברחוב לכיוון אבן גבירול, היא הייתה צריכה נורא לשירותים והרגישה את הכאבים בעכוזה. היא המשיכה ללכת. מנסה באבן גבירול לעצור מונית. היא חיכתה די הרבה זמן עד שמונית עצרה לה כשהיא בוכה וממשיכה לפסוע לכיוון דירתה. היא רצתה להסביר לנהג, אך לא יצא מגרונה קול. היא סימנה לו לעט ונייר. הוא הצליח לגרד עיפרון ומפית של "ארומה". היא כתבה לו על המפית: "נקלעתי למצב מביך. אין עליי ארנק. אוכל לשלם לך כשנגיע לביתי". היא לא לקחה בחשבון כי ייתכן שהבית נשאר נעול מבפנים, קיוותה ששותפתה תשמע את דפיקותיה ובכלל, מה אם היא לא ישנה בדירה הלילה? היא המשיכה ורשמה לנהג שהיא תדאג לשלם לו גם עבור הזמן שיצטרך לחכות לה. "לאן לקחת אותך?", הוא שאל אותה בסבלנות. היא רשמה לו על צידה השני של המפית את כתובתה. היא נכנסה לאט למונית והתיישבה לאִטה. הנהג פתח את חלונות המונית כשעצר לה בזנגביל 9. "תהיי בריאה חמודה, תשמרי על עצמך, את לא צריכה לשלם לי, שבת שלום". חיוך עלה על שפתיה, היא ציירה לו חיבוק ויצאה.

למזלה שותפתה הייתה בבית, היא עמדה לצאת להדריך טיול בסטף ופתחה לה את הדלת בחלוק, לא מביטה, רצה מהר חזרה לחדרה. אירי הדליקה את הבוילר והלכה לחדרה לחכות עד שהמים יתחממו, כשחיכתה שכבה על המזרן שהיה מונח על הרצפה. כעבור זמן מה קול הדלת הנסגרת העיר אותה, היא התעוררה מביטה בתקרה, שוב עוברים בראשה זיכרונות השעות האחרונות. היא הקימה עצמה, עושה סיבוב בבית, צולעת, רואה שהוא ריק כבר, בדקה את המים, התפשטה, זרקה את כל מה שעליה לשקית אשפה, סגרה אותה והניחה אותה ליד הדלת, היא פתחה את ברז האמבטיה, שטפה את גופה מכל הטינופת, חפפה שערות והסתבנה היטב, אז החלה ממלאה את האמבט. היא הוסיפה למים קצף בריח אורנים. היא נשכבה באגן ונתנה למים לכסות את גופה, מדי פעם צוללת אל תוך בועות הסבון. כאב החדירה לא עזב אותה, גופה היה עייף, היא שכבה כך במים כמה דקות, ואז קמה, התנגבה ונכנסה מהר לתוך מיטתה, כיסתה את גופה בשמיכה עד מעל לראש התקפלה לכדור, כך נרדמה.

מתוך ״אגב בתוך אגב״, מאת תמר מרגלית לסרוט. 2016. הוצאת עמדה.

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה". ציור: תמר מרגלית לסלרוט.

לרכישה באינדיבוק: http://goo.gl/VbgYxB