על החזה שלה התנדנד מדליון כבד, מוזהב, ובו היו טבועות פניו של בנה הצעיר, סולי. הזכרון שלו דבוק לזיעה המצטננת במזגן, קרוב ללב הדואב, לבור השחור שהותירו שם הגעגועים. עיתון יום השישי הדף איתו את האויר המהביל ואיתו את שיער השיבה הדליל. כתבו עליו באתר ההנצחה של משרד הבטחון: "חבריו אהבוהו”. מה שנשאר זו תמונת פספורט קטנה, גבות כהות ועיניים צלולות כדבש, שפתיים עבות. ממוסגר על הקיר בסלון. נוכח נפקד. פנים טבועות בנצח. אילו היה לי עוד בן, הייתי קוראת לו סולי.