עכשיו,
זה הסיכוי היחיד שלנו לראות פיות.
שם במעבה היער
הן רוקדות, מעופפות.
בבדי מלמלה
על עלווה ירוקה, רטובה.
עכשיו,
השער פתוח, אמא שם מחכה,
השארתי את התיק בחצר הריקה.
חצינו את הכביש, עמדתי באדום,
נכנסנו ליער בצהרי היום.
רק עוד קצת, עוד כמה צעדים.
את היית עייפה, התיישבת על הסלעים.
היה קר ורטוב והיינו רעבות.
את אמרת ״נלך לאבא שלי, בשרלוטנבורג״
מאז שההורים שלך נפרדו,
את מתכננת את הנסיעה הזאת כל יום.
אני הולכת אחרייך, אני לא זוכרת את הדרך חזרה.
אני רוצה לחזור לאמא, אבל את נחושה.
הגענו לכביש, לתחנה.
אני מצטרפת איתך לאוטובוס, לרכבת, לרכבת השנייה.
התחנה ניראית לך מוכרת,
אנחנו ממשיכות.
אני אומרת לאיש שאוסף בקבוקים שאנחנו רעבות,
והוא נותן לנו לחמניה.
אישה אחת מציעה לנו לבוא אליה הביתה, ואנחנו בורחות.
השארת את התיק שלך מאחור. נבהלת.
כשהשוטר שואל אותך אם את - את, אני אומרת לך ״בורי נברח״.
אני לא רוצה שתסתיים ההרפתקאה.
כבר חשוך.
את כבר לא בטוחה שאת יודעת איפה שרלוטנבורג...
את פתאום כבר לא כל כך גיבורה.
כשאמא שלך מגיעה עם השוטר, היא בוכה.
ההורים שלי יוצאים מהניידת, שקטים ורציניים.
אני מחייכת חיוך קטן, והם מחייכים בחזרה.
אמא שלי מספרת לי שהיא בכתה.
אני אומרת לה שיום אחד זה יהיה רק זכרון רחוק שיעלה בה חיוך.
למחרת יד ביד עם אמא, התנצלתי בפני כל האנשים שחיפשו אותנו,
ושמענו עד כמה דאגו לנו, ועד כמה מה שעשינו היה מסוכן.
ילדה אחת צרחה עליי לפני כולם, ואמא אחת צעקה עליי כשהייתי לבד,
ואחר כך היא כתבה לאמא שלי בפייסבוק של בית הספר, שהיא אמא גרועה.
אני חושבת שאוהבים אותי עכשיו קצת פחות.
לא ראינו פיות. וגם לא את שרלוטנבורג.
אבל כולם ראו אותנו בחדשות.
צילום: אלסי רייט.
