1.
זרות היא משחק של סימונים:
כל זה שלי, וכל זה - לא.
בחוץ יש אוויר בלי סוף
אבל לצאת, לעבור בחלון המהדהד זָר-זָר-זָר
איך אפשר?
2.
ארבעה ילדים קטנים שואלים
"ווֹלֶן זי ואס קָאוּפֶן?"
אני מניף יד מהאופניים, אומר "נַיין".
הם מקטרים שאף אחד לא קונה.
מעבר לפינה
נושם לרווחה.
לא זיהו אותי.
3.
אני חומק לתוך המעיל, מתחבא בדמותי בהירת השער ותכולת העיניים
המפזמת שירי סתיו מוכרים
"הולכים ובאים הימים הקרים"
והבתים כמו בשווייצריה של הספרים
עם חומת אבן וחניה כפולה ועצים ואוהל לילדים
מפתים לחלום אותם, לבקש
שלווה ירוקה
שאין לה תחליף
זהה בכל שפה
וזרה בכולן.