קול נפץ חובט בי כמו אגרוף בפנים, מעיר אותי וחומק מתוך אפלת השינה הגדולה. אני שואף שאיפה חנוקה. פוער את עיני. החדר חשוך. דמות שחורה מטושטשת נשאבת אל פתח הדלת. שאריות מהמכה שחטפתי עוד מעקצצות לי בעור הפנים. השקט מוחלט מדי, מבשר רעות, ואני מזנק מהמזרן, שולף את מוט הברזל שאני שומר מתחת למיטה ודוהר אל חדרו של הילד.
אני מתפרץ אל החדר, מדליק את האור — המיטה ריקה ומסודרת, כמה צעצועים זרוקים על הרצפה, החלון פתוח. אני מטפס על האדן וקופץ החוצה לחצר, שם שולטת דממת
הלילה, שם מופיעה הדמות השחורה ונעלמת, מתהווה לרגע ונמוגה, ואני רודף אחריה ומניף את מוט הברזל באוויר. השרירים שלי דרוכים וכואבים, וכדי לשחרר מעט מהמתח אני מכה באדמה, בשולחן העץ, בגדר האבן, משליך כיסא, הופך את המריצה ואת העציצים, זורק ארגזים, גרוטאות ברזל, חלקי רהיטים, גזעי עצים.
אני שועט בחזרה אל תוך הבית. רץ מחדר לחדר, מדליק את האורות בכולם. היא איננה. הדמות השחורה איננה. הבית ריק. הרי היא עזבה, לקחה אתה את הילד ועזבה. אני פותח את המקרר, לוקח בקבוק בירה, פותח אותו בשיניים, כי הגוף עדיין רועד כולו והאצבעות לא יכולות לאחוז בפותחן. לוגם הכול בכמה שלוקים גדולים ונרגע קצת. כמה שאני שונא לישון.
מדליק סיגריה. מציץ בשעון. ארבע לפנות בוקר. אפשר לנשום לרווחה. קרוב מספיק אל הבוקר, וכבר לא צריך לחזור למיטה. יוצא החוצה, ואחרי שנשימתי נרגעת מתחיל לסדר את הבלגן שעשיתי. בעוד שעה יעלה האור הראשון ויצבע בקו בהיר ודק את האופק. ציפורים ראשונות יתחילו לצייץ, ואור רך, מנחם, של בוקר, יאסוף אותי אליו.
1
נמאס לי לחיות כמו כלבה," היא אמרה, "אני קורעת את התחת בעבודה בשביל הילד ובשבילך ואתה לא בעל ולא אבא, מכרי אותנו לחיות בתוך החלום השבור שלך וכל היום רק מרחם על עצמך."
"אני שוטף כלים," ניסיתי לומר להגנתי, "ומטפל בגינה."
"מתי לאחרונה טיפלת בגינה? היא נראית כמו מגרש גרוטאות."
"עכשיו זאת לא העונה. אני מחכה לאביב."
"גם הכיור מחכה לאביב?"
"לא, ללילה, אני שוטף כלים בלילה."
"תעשה מה שאתה רוצה, תשטוף כלים בלילה, תחכה לאביב, אבל מהיום אתה עושה את זה לבד. אני לא מוכנה להחזיק על הכתפיים שלי פרזיט שלא עושה עם עצמו כלום. רק יושב ומעשן ושותה ומאשים את כל העולם באימפוטנציה שלו."
"את יודעת שקשה להרוויח כסף בעבודה שלי."
"אז תחליף עבודה."
"אבל זה המקצוע שלי."
"תחליף מקצוע."
"אני לא יכול להחליף עכשיו מקצוע."
"אז לפחות תעשה עם זה משהו. כבר שנים אתה מדבר על זה ולא עושה כלום."
"אני מנסה להרוויח כסף, אז אין לי זמן."
"גם כשיש לך זמן אתה לא כותב, רק מסתובב עם פרצוף מובס, אז לפחות תפרנס."
"אני מנסה. מה את רוצה, שאני אתחיל למלצר?"
"אני כבר לא רוצה ממך כלום," אמרה בשקט, בקול צרוד, עמוק, לקחה אתה את הילד ועזבה. אני המשכתי לעמוד בחצר הבית המשקיפה על הוואדי ועל גגות הבתים האדומים של השכונה הבנויה במורדותיו, מביט במכונית החדשה שלה, מודל 88 ', זאת שקיבלה מהעבודה, גולשת במורד דרך העפר המתפתלת, עולה על הכביש, מתמזגת בזרם מכוניות דליל ונעלמת.
נשארתי לעמוד שם עוד זמן־מה. אחר כך נכנסתי למטבח, הכנתי לי כוס קפה, חזרתי לחצר והדלקתי סיגריה. לבד. כמו בכל יום. היא בעבודה, הוא בגן או אצל המטפלת. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות הם היו חוזרים הביתה יחד, ואז היתה מבלה עם הילד, משחקת אתו, מאכילה אותו, עושה לו אמבטיה, מרדימה, ואני הייתי ממשיך להתנהג כאילו הם לא שם. לפעמים הייתי מביא משהו שביקשה או מגיש לה כוס תה. לפעמים מדבר אתו קצת, מספר לו סיפור מצחיק או מקריא לו ספר. כשניסיתי מפעם לפעם להשתלב במשחקים שלהם היא טענה שאני הופך אותם לפרועים, לאלימים, שכאן זו לא אחת משכונות העוני הפולניות שגדלתי בהן ושאני מפחיד את הילד. רק בשבתות, כשהיא נשארה עד מאוחר במיטה וקראה עיתונים, הייתי יוצא אתו לחצר. היינו משחקים מסירות בכדור או זורקים אבנים על החתולים שבאו לגנוב אוכל מהקערה של החתול שלנו. היינו חופרים באדמה וזורעים עוד זרעים בגינת הירק, שבקושי הניבה משהו. אחר כך היא היתה קמה ולוקחת אותו לחברים או לאחיות שלה או לאמא שלה, ואני הייתי נשאר בבית ונושם לרווחה.
אבל השקט שירד עתה על החצר ועל חדרי הבית לא היה שקט כזה. נוכחותה ונוכחות הילד כאילו נשאבו מהמקום שחיינו בו יחד יותר מדי שנים, והחלל הריק שהשאירו התמלא בכאב בלתי צפוי ובחרדה גדולה. לא געגועים, עדיין לא, זמן רב חיכיתי ליום שתקום ותעזוב, אבל לא ידעתי שכאשר תלך ותיקח אתה את הילד, השקט שיישאר אחריה יחנוק אותי.
נסעתי לבקר את אמא. לא התקשרתי להודיע שאני בא.
"קרה משהו," היא אמרה ברגע שראתה אותי.
"איך את יודעת?"
"כי הגעת מיוזמתך."
"היא עזבה. לקחה אתה את הילד ועזבה."
"אני לא מתפלאת. חשבתי שהיא תעשה את זה כבר מזמן." הרהרה רגע, "איך הסקס?"
"לא משהו."
"אז טוב שהיא עזבה. אם הסקס טוב, הכול בסוף מסתדר, אבל אם גם הסקס מתחרבן, אז אין שום תקווה."
נכנסתי לסלון. במרכזו עמד כן ציור ועליו קנבס שאמי הספיקה למשוך לאורכו ולרוחבו כמה משיכות מכחול עבות. באוויר עמד ריח של צבע שמן.
"מה את מציירת?" קראתי.
"זה לא עניינך," צעקה מהמטבח. "בכל מקרה, יהיו לך רק דברים רעים להגיד."
"אני אומר את האמת, אמא, זה הכול. הפרעתי לך באמצע?"
"כן," השיבה, "תשב. אני כבר באה."
התיישבתי. התחשק לי פתאום שתזמין אותי להישאר לאכול ארוחת ערב. כבר שנים ארוכות, למעשה מהיום שעזבתי את הבית, היא לא בישלה בשבילי, ולמען האמת, לא התגעגעתי. לפעמים, כשהיינו באים לבקר אותה, היא היתה מכינה משהו לילד, וכשראיתי אותו נאבק בשניצל מיובש או בגוש בשר מכובס, נזכרתי כמה אני שונא את האוכל שלה.
אמא הופיעה בסלון ובידיה מגש ועליו שני ספלי תה וכמה עוגיות. שתינו. היה לי ברור שהיא מחכה שאסתלק.
"מה תעשה?" שאלה.
"לא יודע. נדמה לי שמה שעשיתי עד עכשיו."
"את הילד תראה?"
"ברור שאראה."
היא הציצה בשעונה, בכן הציור, שלחה מבט ארוך לעבר החלון. הערב החל להחשיך את פני הרקיע. אור כחול צבע את חלל החדר ובטנה של אמי החלה להשמיע נהמות רעב ראשונות. קיוויתי שתיכנע ותזמין אותי להישאר. שתכין לי אפילו ביצה רכה, טוסט, משהו, אבל שתכין לי אותו ותגיש לי אותו על השולחן ואחר כך תשב לצדי ותסתכל עלי אוכל, אולי אפילו תשאל אם טעים לי. במקום זה לקחה לידה את מכשיר הטלפון, התקשרה לאחת מחברותיה ושוחחה אתה בקול רם מדי. במבטים שנתנה בי דאגה להבהיר שמבחינתה תפקידה הסתיים ושאני יכול ללכת.
"חביתה?" שאלתי לבסוף, והיא הנהנה לעברי והמשיכה בשיחה. ניגשתי אל המטבח שלה. חתכתי ירקות לסלט. הוצאתי מהמקרר כמה גבינות, דג מלוח, נקניק פולני שנראה קצת ישן, וטיגנתי לשנינו חביתה גדולה עם חתיכות מהנקניק. אמא אכלה בשקט. מפעם לפעם הציצה בי.
"אתה באמת מרגיש חרא," אמרה, "מאז שהיית ילד לא הכנת לי חביתה."
"גם את לא הכנת לי."
"כי אתה יודע להכין בעצמך."
כשגמרנו לאכול עישַנו יחד סיגריה נוספת.
"יש לך יום הולדת," אמרתי.
"מתי?" שאלה בבהלה.
"בעוד כמה ימים."
"כן," אמרה ולא הוסיפה.
אחר כך הסתלקתי משם. לילה חשוך ארוך וריק ארב לי בבית, וחזרתי אליו בחשש גדול. התיישבתי בחצר, פתחתי בקבוק בירה והתגעגעתי אל הבן שלי, אל קריאות השמחה ואל גלי הצחוק שהיו בוקעים מחדר האמבטיה כשאשתי היתה רוחצת אותו, אל בכיו כשכבר היה עייף ובכל זאת התעקש שלא ללכת לישון, נאבק בשינה כאילו אם תשאב אותו לתוכה לעולם לא ישוב ממנה. הוא היה בועט ברגליים, צועק, מטלטל את ראשו מצד לצד, בעוד השינה מזדחלת אל תוך גופו, ממוססת לאט־לאט את ערנותו. לבסוף, כמו אדם נואש שמשלים עם מותו, הוא היה נותן לה להשתלט עליו, לבלוע אותו, ואני מעולם לא ניסיתי להציל אותו. אצל אשתי הכול היה ברור ומסודר: יש שעה להתעורר בה בבוקר, שעה לאכול ארוחת צהריים, שעה לעשות אמבטיה וללכת לישון. יללות וזעקות מתוך חלום מבהיל שהעיר אותו ועלול לשוב ולהתנפל עליו לא עשו עליה רושם. הרי הוא עייף, הוא צריך לישון, הוא לא יודע מה טוב לו. גם אני שונא לישון. אני סובל מחלומות איומים שנשכחים ממני ברגע שאני מתעורר.
לילה ראשון בלי אשתי והילד. הכוכבים כאילו נכבו והרקיע השחור נפל עלי. השתוקקתי פתאום לביקור, שמישהו יפתיע אותי, שאורות מכונית יטפסו מהוואדי ויאירו את השביל החשוך, אך לא היה מי שיבוא. ממעט החברים שהיו לי כבר התרחקתי מזמן, והאחרים, אלה הנקראים החברים שלנו, יתייצבו כולם לצדה. החבר הפולני שלי ארתור, שחקן בלהקת תאטרון נודדת, מופיע עם הלהקה ברחבי אירופה, אחי ואחיותי גרים בעברו האחר של האוקיינוס, אמא כבר ישנה, מי נשאר? אף אחד. חוץ מאבא. אבל מאבא לא שמעתי יותר מעשרים שנה. זמן רב כל כך לא חשבתי עליו עד שאפילו המילה הזו, אבא, זרה בפי. נוכחותו הנפקדת הצטמצמה למעין רעש רקע מונוטוני והוא נהפך לאיזו ישות כללית, חסרת פנים, רחוקה, ועד עתה לא הצלחתי לראות שוב לנגד עיני את דמותו. הוא נשאר שם, בוורשה, והיעדרותו כמו זיכתה אותו בחיי נצח, כי הוא נשאר כמו שהשארנו אותו שם — בסוף שנות הארבעים לחייו, ולא הזקן שהוא בוודאי עכשיו. אולי מת? נבהלתי פתאום. למוות שלו עדיין לא הייתי מוכן. בוודאי היינו שומעים אילו מת. ואולי לא?
"אף פעם אל תיבהל או תפחד," אמר לי פעם אבא, "הפחד הוא מלכודת מוות. אני ראיתי אנשים שנהרגו רק בגלל פחד." קולו חזר אלי, ללא פנים — רק הקול, צרוד מסיגריות, הפולנית שבפיו קצת כבדה בגלל הוודקה.
אחר כך הגיע הריח. עדיין לא מוגדר. אני ילד קטן והוא אוחז בי בזרועותיו. את חספוס מעיל הצמר אני עוד יכול לחוש על פני. אני רוצה להרים את עיני ולהביט בפניו מלמטה, אבל לא מעז. אולי בגלל החשש שהזיכרון יתפרק לשברי הרגעים המרכיבים אותו.
טיפות זיעה נטפו מהרקות ומהמצח וצרבו לי בעיניים. ניגבתי את הפנים בחולצה והבטתי שוב לאחור, הפעם מחפש רגע אחד מסוים, עד שמצאתי את אבא במרכז הסלון, עומד זקוף בגופו הגדול ומנגן בכינור. אני לא זוכר מה ניגן, אך כבר אז המוזיקה שהפיק מהכלי, שנראה שברירי כל כך בין זרועותיו המוצקות, עמדה בניגוד גמור לדמותו.
גיליתי אותו ככה באחד הבקרים שהתעוררתי בהם מאוחר. צלילי הכינור עלו עמומים מבעד ללוחות העץ של רצפת החדר. ירדתי מהמיטה ומיהרתי אל המדרגות. ירדתי בהן בזהירות, אחת־אחת, כי הייתי אז ילד קטן, קטן יותר מהילד שלי. נגינת הכינור התגברה ככל שהתקרבתי אל הקומה הראשונה, ושם מצאתי אותו מנגן בעיניים עצומות ומניע את הגוף כולו עם הקשת. עד אז מעולם לא ראיתי אותו מנגן בכינור. ידיו הגדולות, אצבעותיו העבות הגסות, נעו בזריזות על ארבעת המיתרים המתוחים לאורכו של צוואר הכינור והפיקו מנגינה צלולה שהסתיימה במשיכת קשת ארוכה. אחר כך נשאר לעמוד דומם, שאף שאיפה עמוקה ופקח את העיניים. כשהבחין בי חייך, ובלי לומר דבר הניח את הכינור בצד, הרים אותי בשתי ידיו והעמיד אותי על כיסא. הוא לקח את הכינור והניח את הקשת בכף ידי. "תנגן טאדק," אמר. בתחילה משך אתי את הקשת על מיתרי הכינור, אחר כך המשכתי לבדי בעוד הוא לוחץ באצבעותיו על המיתרים לפי הצורך, וכך העלו משיכות הקשת שלי שיר ילדים שהכרתי. אבא עמד קרוב אלי. מעורו ומנשימתו עלה אותו ריח וודקה חריף שעלה ממנו תמיד, אבל בימים ההם זה פשוט היה הריח של אבא שלי.
מתוך "בנדיט" מאת איתמר אורלב, הוצאת עם עובד.
עיצוב עטיפה: דורית שרפשטיין.
